הביתה
שתפי את הפוסט
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב email

יש רילוקיישן ויש הגירה. אני יודעת, כי איכשהו התגלגלנו ועברנו את שניהם. זה התחיל כרילוקיישן, תחום בזמן ובמיקום, לתקופה של שנתיים ימים. ואז עברנו לניו יורק לשבע שנים נוספות, שלקראת סופן התחלנו להרגיש בבית, הילדים הפכו להיות אמריקאים, פיצחנו את חוקי המשחק- ועוד בלב מנהטן המופרעת. ואז- בום-  חזרנו לארץ.

לנסוע לתקופה של שנתיים, כזוג צעיר עם תינוק בן שנה, הרגיש קשה רצח. אבל בדיעבד- זה פשוט כלום כשמשווים את זה לחזרה של חמש נפשות, כולל תינוקת בת כמה חודשים. אה, וחתול. כולנו היינו… איך אומרים באנגלית? Conflicted. לא סגורים על עצמנו. לא שלמים עם השינוי, לא בטוחים אם זה טוב או רע. הילדים לא יכלו אפילו להתחיל לדמיין למה אנחנו מכניסים אותם, אנחנו היינו בשוק. והחתול הפסיק לאכול ושקע בדיכאון.

אני לא רוצה לדבר בפוסט הזה על הלוגיסטיקה והאדמיניסטרציה. זה פרויקט מטורף להעביר משפחה הגירה… היו לי רשימות עם עשרות סעיפים והיומן פשוט התפוצץ! כל העסק דרש מאה אחוז יכולת ומעורבות שלי. פשוט המון עבודה קשה וליקוט מידע שהיום אפשר למצוא אותו ברשת, וספציפית באתר http://www.brb.co.il/ שבו הפוסט הזה יעלה לאוויר. ושוב אני ממליצה: זה אתר מוצלח, עם הרבה חומר מעניין, לא רק לאנשים שעושים רילוקיישן.

אז לא נדבר על הלוגיסטיקה. אני רוצה לדבר על המשבר הרגשי שכרוך במעבר כזה. כי איכשהו אנשים לא מבינים- כאילו… מה הבעיה? חזרתם הביתה. אז בואו נפרק את העניין:

הבן האמצעי שהיה בן חמש, לא דיבר עברית. חשבנו שהוא מבין, אבל כשהוא נתקל בילדים ישראלים שמדברים בשצף קצף הוא לא הבין מילה. ההתמודדות שלו הייתה פשוטה: אחרי כמה ימים הוא הודיע לנו שהוא לא מבין יותר אנגלית ולא יודע לדבר אנגלית. מכיוון שכך הוא שתק בערך חצי שנה עד שהוא היה מסוגל לתקשר בעברית. שום דבר שאמרנו לא עזר, והמורים שלו חשבו שהוא הילד הכי שקט ומופנם ביקום… הא. הם כבר הבינו כמה הם טעו אחר כך, כשהוא התאושש והתחיל לקפץ מקיר לקיר כמו שרק הוא יודע.338-SS-suitcase-kid

הבן הגדול היה פשוט אומלל. בן עשר, הוא הגיע לכיתה מלוכדת ומגובשת, עם עברית דפוקה ובלי לדעת לקרוא ולכתוב. אבל זה הרבה יותר ממשבר של שפה. זה משבר של תרבות: מבית ספר נוקשה עם משמעת אמריקאית, לבלגן של כיתה ישראלית. מלשחק סופט בול בהפסקה לכיתה של אלופי כדורגל. הוא לא הבין את ההומור, לא הבין מה קורה סביבו. המסקנה הבלתי נמנעת מבחינתו הייתה שאנחנו ההורים הכי גרועים בעולם, שהרסנו לו את החיים, ושכל הילדים בישראל משונים וטיפשיים.

ההסתגלות המהירה ביותר רשומה על שם החתול שגדל במנהטן בלי אפשרות להוציא קצה של שפם מהחלון. הוא התחיל לשוטט בחוץ, ירד במשקל ונהיה חתיך. אחרי בערך חודש הוא הפך לציוני הנלהב ביותר בתולדות עמנו. פשוט אפשר היה לראות שהלב שלו מלא אהבת אמת לארץ, לאדמותיה, לצמחיה ולזבוביה.

ואנחנו, הגדולים? אני חושבת שציפינו שנחזור ונהיה כמו פעם. אבל מה זה פעם? עזבנו את הארץ כזוג צעיר, וחזרנו כמשפחה. התגעגענו נורא לגור ליד האחים וההורים, ואחרי בערך שבועיים נזכרנו שבעצם כולם נורא מעצבנים. יחסית לאמריקאים היינו תמיד דוגרי ואסרטיביים, אבל בישראל היינו חנונים מנומסים שכולם עוקפים אותם בתור. איבדנו את הילד בהום סנטר. לא ידענו איפה קונים מטריות, מה נותנים לילד שמעלה חום. חברים בעצם כבר לא הכירו אותנו, וגם קשרים שנשמרו לאורך השנים הרגישו לא אמיתיים. התגעגענו לניו יורק, והתגעגענו לעצמנו, לחיים שבנינו לנו שם.

אני חושבת שכשחוזרים אחרי תקופה של שנה שנתיים החוויה פשוטה יותר. הילדים עוד זוכרים את החיים לפני, העברית נשארת. ובעיקר, שנתיים זה זמן מספיק להכיר תרבות אחרת, לספוג את החוויה, אבל השינוי הוא בקליפה, אפשר לנער אותו כשחוזרים. אבל אחרי תשע שנים… זו הרגשה משונה. תשע שנים היינו זרים בארצות הברית. ועכשיו הרגשנו זרים בארץ שלנו.

975-SS-baby-suitcase

למשל…

כשנכנסנו למשרד הקליטה, יום אחרי הנחיתה, די התרגשנו. הודענו לפקידה בהתלהבות: “אנחנו תושבים חוזרים!” ופשוט נדהמנו כשהיא אפילו לא הרימה את העיניים מהעיתון שהיא קראה, או טרחה לפוצץ את הבלון של המסטיק. כאילו… באמת ציפינו לתגובה אמריקאית נלהבת: ‘ברוכים השבים!’ או… לא יודעת. משהו! את השוק השני חווינו כמה דקות אחר כך כשאותה פקידה עצמה לקחה את התינוקת מהידיים שלי והתעלפה ממנה רבע שעה רצוף יחד עם כל שאר העובדות במשרד. לא תפסנו את זה אז, אבל קיבלנו תצוגת תכלית מלאה של החיים בישראל: הנימוסים בתחת, אבל ממש אוהבים ילדים.

למשל…

קצת אחרי שהגענו עמדתי עם הבן הגדול שלי וחיכינו למעלית. הכפתור היה חסר, משהו שם נפל. אז עמדנו. ועמדנו. לא יודעת למה חיכינו… למשיח? אחרי כמה דקות בא נער ישראלי ולחץ מייד על הצ’ופצ’יק המוזר שהיה במקום של הכפתור החסר והמעלית נפתחה. בן שלי ואני הסתכלנו אחד על השני וצחקנו: הנה ההבדל בין אמריקאים שמחכים להנחיות ברורות, לישראלי שקודם לוחץ על הכפתור ואחר כך שואל שאלות.

למשל…

שלקח לנו שנתיים לקלוט שעדיף לקנות בשוק מחנה יהודה ולא בסופר. ורק אז נזכרנו מה הטעם של פירות וירקות שבאמת שווים משהו.

וכן הלאה. ברור שאנחנו עדיין מתגעגעים. אני עדיין מתגעגעת. לסנטרל פארק באביב. לצאת בבוקר מהרכבת התחתית בקולומבוס סירקל ולהתעלף כל יום מחדש. לריח של הערמונים ולקישוטים היפים של כריסטמס. לתאי הלבשה נוחים בטירוף. לחנויות מושלמות שיש בהן כל דבר שאפשר לחשוב עליו, ועוד המון דברים שלא ידעת שאת צריכה אבל עכשיו את פשוט מוכרחה לקנות. לקניות המעולות באאוטלט. לכיתה הסופר מושקעת ומצוידת עם 25 ילדים בבית הספר הציבורי שלא עולה לי שקל. לחדרי הארונות שיש בכל דירה. לתנור אפיה ברוחב כפול.

מצד שני… אנחנו סוגרים פה בעוד כשבועיים ארבע שנים בדיוק. אפשר לומר שהמעבר הושלם. יש לנו שיגרה, הילדים מאושרים, שזופים, חצופים. העברית שלהם מעולה, והם מדברים איתנו בשפה שלנו. הם שרים את השירים של הילדות שלנו. הם מלמדים אותנו מה הסלנג הכי עדכני. הם יודעים שבדרך לסבתא בחיפה צריך לעבור בארובות של חדרה.

אני אגיד לכם מה היה הרגע שבו הכף התחילה לנטות לכיוון ישראל. בניו יורק עוברים לבית ספר בגן חובה. כיתה א’ זה כלום, סתם עוד תחילת שנה. כשנה אחרי שהגענו הבן האמצעי שלי סיים את הגן וכל הילדים רקדו בעיגול ושרו שלום כיתה א’. זה היה רגע ממש מרגש בשבילי, ופתאום כל כך שמחתי שחזרנו. אני עדיין חושבת כך. רוב הזמן. באמת. כמעט תמיד. חוץ מאשר ברגעים שאני קוראת עיתונים. אז אני שואלת את עצמי כל מיני שאלות. אבל זה נושא לפוסט אחר, באתר אחר, בגלגול אחר.

1426-SS-suitcase

שלכן,

LOGO COLOR JPG 100px

שתפי את הפוסט
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב email
אולי יעניין אותך גם...
גלילה לראש העמוד

It's play time

קבלי למייל את כל מה שחדש, חשוב וחיוני לסדר יומה של האם העסוקה