חדשות חיות

זה הולך ככה:

אנחנו יוצאים לטיול עם התוכי.

התוכי בורחת ומטפסת על עץ ממש גבוה.

אנחנו מתחננים: “ג’וי תרדי, ג’וי…”

אנשים מתחילים להסתכל.

ג’וי מפחדת לרדת. היא צועקת במלוא הגרון: “אממממאאא!”

אנשים מתחילים לחלק עצות. בכל זאת, ישראל.

אנשים מתחילים לטפס על העץ, להציע לכרות אותו, לטלטל אותו בפראות וכן הלאה וכיוצא בזה.

בסוף מישהו, איכשהו, מצליח לחלץ אותה.

אנחנו חוזרים הביתה מבוישים ומושפלים עד עפר ונשבעים שהתוכי הזו לא תראה שוב אור יום.

ואז…

היא בורחת מהמרפסת.

****

זה הולך ככה:

אנחנו בבית, הדלתות והחלונות סגורים וג’וי משחקת עם אלפי המעדנים והצעצועים באחד מארמונות המשחק המיוחדים שבנינו עבורה.

אבל היא לא רוצה להיות שם. מה פתאום?

היא רוצה לעוף אל הכיריים ולהתלקח כמו כדור נוצות.

היא רוצה לצרוח כמו מופרעת.

היא רוצה להוציא לי את כל המקשים מהמקלדת.

היא רוצה לפתוח צנצנת של משהו, ולזרוק את כל מה שיש בפנים על הרצפה.

****

זה הולך ככה:

ערב, כולנו מיואשים על הספה.

אי אפשר יותר עם התוכי הזו!

היא צריכה שגרה היא צריכה סדר יום. היא צריכה משמעת! היא צריכה להיות בכלוב.

ג’וי רואה שכולם עצובים אז היא מקפצצת מאחד לשני וצועקת:

“תוכי טוב! תוכי טוב!”

נכון ג’וי, את תוכי טוב. לגמרי.

****

זוכרות את מקס? החתול הרביעי שלקחנו בלי שום סיבה או היגיון.

אז מקס ברח.

וברח שוב.

השכנה שמאכילה את החתולים (שאנחנו לא קוראים לה המשוגעת של החתולים, כי בסך הכל היא בתחרות רצינית עם המשפחה שלנו), טוענת שהיא ראתה אותו נכנס לבית של השכנות הרוסיות, שגם הן מאכילות חתולים.

הלכנו אליהן: “מכירות חתול חמוד, אפור-לבן, קולר כחול?”

“בטח, ברור, סריוז’ה!”

“כן, כנראה. תתקשרו כשהוא יבוא?”

יומיים אחר כך שיחת טלפון: “סריוז’ה פה! כל כך מתוק… יש לו קולר חדש!”

סליחה… קולר חדש?

המשפחה התכנסה למפגש חירום שבסופו החלפנו את הקולר החדש שעל צווארו של מקס שלנו, והוספנו תגית ברורה: “מקס!” ומספר טלפון.

וכמובן – מקס ברח.

יומיים אחר כך: “שלום, שמי מרים. אני שכנה והחתול שלכם גר אצלי כבר שבועות!”.

סליחה, מקס?! שלושה בתים? בעולם שבו יש מאות חתולים בלי בתים בכלל?

אז עכשיו כשמקס מגיע כולנו נואמים בפניו בלהט:

מקס!

אתה יודע שאתה שלנו! אנחנו אספנו אותך כשהיית גור! סירוס, תולעים, חיסונים, הכל… אתה לא סריוז’ה, אתה לא של מרים. אתה שלנו! שלנו!!!

כשמקס יוצא מהדלת אנחנו קוראים אחריו בתחינה: “אבל תחזור, טוב?”

הוא לא חוזר.

השכנה מתקשרת.

וחוזר חלילה.

****

לואי עייף. הוא פשוט עייף מכולנו, פשוטי העם.

כשמקס בא לבקר הוא מתעקש לשחק עם לואי: קופץ עליו ונושך אותו במרץ.

לואי המום ונסער כולו. הוא אשכרה מתהפך מצד לצד ונועץ במקס עיניים המומות: “אתה באמת מציק לי עכשיו?”

במקרים קיצוניים הוא מרים כפה אצילית מרופדת ומביא למקס כאפה.

מקס מאושר: “ניצחתי!”.

ברור.

****

מילקי דפוק בשכל.

הוא אוכל בבולמוס ומקיא.

הוא מקיא אך ורק על משטחים מרופדים ונדרשים כמו שטיחים או שולחנות עבודה.

אם עוברים לידו הוא נלחץ וצורח.

אם מנסים ללטף אותו הוא מתעוות.

השיער נושר לו מהעורף בלי שום סיבה וטעם.

אנחנו משפחה שאוהבת חתולים בטירוף. כל חתול, באמת! אבל מילקי הוא פשוט חתול בלתי אהיב.

כנראה שהוא צלב שאנחנו צריכים לשאת כעונש על כל חטאי המין האנושי.

***

לבן האמצעי הייתה בר-מצווה.

הבן הגדול התגייס.

הקטנה כבר בת 9!

אבל כולנו יודעים שהחיים שלהם הם אדוות שוליות בחיי בית שמתנהל כל כולו סביב (ועל ידי) חבורת חיות משוגעות.

****

ורק בו חתולה טובה.

הכי טובה והכי מתוקה בעולם.

גלילה לראש העמוד