לגדל משפחה במנהטן
שתפי את הפוסט
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב email

לגדל משפחה במנהטן

כשמסתכלים על הכותרות בעיתון אין ברירה אלא לחשוב: החיים בארץ הם הכי מסובכים בעולם.

וזה נכון. במובנים רבים, זה די נכון.

אבל תדעו לכן שלגדל משפחה במנהטן זה מסובך יותר.

פוסט זה יעודד את אהבת הארץ שלכן (ושלי) בעזרת כמה סיפורים הזויים על החיים בלב התפוח הגדול.

מבחן קבלה לגן חובה

כן, ידידותי. כדי להיכנס לגן חובה נורמלי (שממשיך לבית ספר סביר) צריך להעביר את הפעוט בן הארבע מבחן ממש קשה. ואם הוא לא מצליח? אה, אז הילד יהיה במסגרות איומות עם ילדים נרקומנים ויקבל מכות.

לא עדיף לשלם לחינוך פרטי? ובכן, חינוך פרטי עולה אפילו 25 אלף דולר לשנה, תכפילו ב12 שנות לימוד ובמספר הילדים שהעזתם ללדת. וחוץ מזה –  גם כדי להתקבל לבית ספר פרטי צריך לעבור בחינה!

אז מה עושים?

נלחצים! בערך בגיל שלוש קיבלנו מכתב אדיב מהגננות שהבטיח לנו שאיחורים וחיסורים לגן ידווחו למוסד הלימוד שאליו ננסה להתקבל. זו הייתה יריית הפתיחה למרתון של הרצאות, ספרים, מאמרים, טפסים, סיורים, בחינות, הכנות, ראיונות, הרשמות! ובעיקר – לימוד ושינון. בן הארבע שלך יושב וחורש.

ואם בכל זאת לא מתקבלים? אין ברירה, עוברים דירה.  אנחנו הכרנו כמה וכמה משפחות שעברו דירה בתוך העיר או עזבו אותה לחלוטין סביב ההרשמה לגן חובה.

נסיעות ברכבת התחתית

רכבת תחתית היא אמצעי מוצלח להגיע לעבודה, אבל לא כשאת בחודש תשיעי… למשל. אז את מיטלטלת כמו לולב עם כרסך ממש בתוך הפרצוף של הגברבר החסון שיושב בנוחות וקורא את העיתון הכלכלי החביב עליו. אף אחד לא יקום והסיכוי היחיד שלך לעורר תשומת לב הוא אם במקרה ירדו לך המים ממש על הנעלים המצוחצחות של האדון.

מידי פעם עוצרים את הרכבת על הפסים ואז את תוהה, מה קורה עכשיו? זה לא בדיוק מרגיע כשאת מגלה שעל התקרה וסביב הרכבת מטפסים שוטרים עם פנס. ואז ברמקול: אל דאגה, השוטרים מחפשים פושע נמלט. אה… אם כך סבבה.

1586-NYC-elir

הילד הנאצי

לא ממש סביר שבישראל תפגשו בילד נאצי. אבל בניו יורק זה לגמרי יכול לקרות.

זה היה ככה: הילד היה בכיתה א’ והוא נראה לי קצת מוטרד.

מה קורה?

הכל בסדר אבל היום זק לא הסכים להשאיל לי את המחק שלו. הוא אמר שזה בגלל שאני יהודי והוא גרמני, והייתה מלחמה גדולה והגרמנים ניצחו את היהודים. בגלל זה הוא אף פעם לא ייתן לי את המחק שלו וגם אף חבר שלו לא ייתן לי.

אחרי שגמרתי להיחנק אמרתי בכעס רב שהגרמנים ממש לא ניצחו במלחמה.

אז היהודים ניצחו?

לא משנה. תקשיב, קודם כל הזק הזה בכלל בטח יהודי בדיוק כמוך וכמו כל הילדים במנהטן. זו כנראה הייתה איזושהי אי הבנה. בוא נבדוק את רשימת השמות ותראה שבטוח קוראים לו לווין או משהו כזה.

פתחנו את הרשימה והנה שמו של הילד, שחור על גבי לבן:

זכרי פון שטרומואגנר (או משהו בסגנון).

המממ.

למחרת היינו אצל המנהלת שלתדהמתנו לא הזדעזעה במיוחד אבל הבטיחה לנהל דיון בכיתה. עוד היא הציעה שנשוחח עם אמא של זק. ממש מקסים! האישה הזו מגדלת ילד נאצי ובסוף אני צריכה להתפדח ולצלצל אליה!

בכל מקרה, צלצלתי.

אמא של זק הייתה מאד מופתעת ודי נבוכה. באמת? זה ממש מוזר. נכון שבעלה גרמני, אבל ברור שהילד לא שמע את זה ממנה. מה, כמה מהחברים הכי טובים שלה הם יהודים!

בחביבות רבה מכפי שחשתי הצעתי לה שאם היא באמת מוטרדת אז שיבואו אלינו לכוס שוקו ועוגה. כך הילד יראה שיהודים הם אנשים רגילים ממש כמוהם.

נחשו מי לא צלצלה אלי אף פעם לעולם ותמיד עשתה את עצמה שהיא לא רואה אותי עד שחזרנו לישראל?

וזק עצמו? הוא פשוט למד שעדיף לא לספר בבית הספר מה שמלמדים אותו בבית.

חורף שלא נגמר

באוקטובר מגיע הסתיו. עלי העצים נצבעים באדום, האוויר המהביל והמטונף הופך לצונן וצח וכולם מאושרים.

ואז, בום, חורף. זה נחמד בהתחלה. עד חג המולד זה אפילו די כייף: חגים, קישוטים, אורות, סיילים, קצת פתיתי שלג ציוריים.

בפברואר את מתחילה לרצות למות. לא בלשון הפלגה… פשוט קר כל כך שאת רוצה למות. הבגדים הכי חמים – לא עוזרים בכלל. אין ימי הפוגה, אף פעם לא מתחמם, תמיד אפור. את הולכת ברחוב והפנים שלך כואבים מרוב קור. צעד נוסף ו-זבנג! הרגל שלך שוקעת עד הברך בשלולית מלאה קרח מזוהם.

ימי הולדת                                                        

נגיד שרק השנה את במקרה בסוף ההיריון וממש לא מסוגלת לארגן את היום הולדת בעצמך. אולי תשכרי מקום? כאילו, דא. אין בעיה. זה יעלה לך 1500 דולר לפני כיבוד.

בקיצור, את כבר תארגני יום הולדת השנה. זה ממש לא משנה לאף אחד שקור אימים, שהדירה שלך בגודל מטפחת ושאין לך מושג איך להפעיל עשרים פעוטות משתוללים.

פליי דייטס

האמהות האחרות לא יאספו לך את הילד מהגן ולא ירצו ממך טובות. אם תציעי עזרה הדדית הן יסתכלו עליך בעיניים עקומות ויסמנו אותך ברשימת הפדופילים. אבל אל חשש, אפשר לקבוע פליי דייט: פותחים יומנים, שבועיים שלושה מהיום, שעה וחצי גג – ועדיף שתגיעי בזמן להביא ולאסוף את הילד. בקיצור, פליי דייט ניו יורקי הוא דייט לכל דבר ועניין, וכדאי שתתארגני בהתאם.

ולסיכום…

אתן כבר יודעות. עכשיו נגיד ביחד: לגמרי עדיף לגדל משפחה בישראל!

1589-NYC-elir

התמונות בפוסט הן מחשבון האינסטגרם של החבר היקר שלי, אלי!

ואמת קטנה לפני פרידה…

I  https://i1.wp.com/icons.iconarchive.com/icons/designbolts/free-valentine-heart/32/Heart-icon.png?resize=26%2C26  NY

3712-ad

שתפי את הפוסט
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב email
אולי יעניין אותך גם...

פורים שמח!

פרידה מעוד חג פורים… המון עבודה, ים בלגן – אבל למה הם גדלים כל כך מהר?

קרא עוד »
גלילה לראש העמוד

It's play time

קבלי למייל את כל מה שחדש, חשוב וחיוני לסדר יומה של האם העסוקה