מוזיאון ישראל באוגוסט

אני לוקחת את הילדים למוזיאונים, אבל רק כשיש לי כוחות נפש ורק אחרי שאני מבררת שיש משהו שימצא חן גם בעיניהם בתוך החלל המפונפן והממושטר הזה.

עוד שיקול חיוני מבחינתי הוא המוטו: ‘מתעייפים – עפים!’… אין לי שום ציפייה שהילדים יחזיקו מעמד יותר משעה, גג שעה וחצי. כמו כן אני חופרת להם מעט ככל האפשר ורק מסכמת איתם שהטלפונים בכיס והעיניים על היצירות.

מכל האמור לעייל אפשר להבין למה אני מחפשת דילים זולים, כדי שלא יכאב על מחיר הכרטיס אחרי שעוזבים מהר. עכשיו באוגוסט הכניסה לילדים במוזיאון ישראל היא חינם ויש תערוכה חמודה על כלבים וחתולים באגף הנוער, וגם תערוכה מרתקת של איי וייוויי שזמנה קצוב וכדאי לרוץ לראות.

אז בכניסה ניהלנו דיון ער על כל הקטע הזה שאסור לגעת ביצירות כי הן שוות כמו כל הבניין שאנחנו גרים בו, ויותר, ויאדה ויאדה יאדה שבעקבותיו מיד שני האחיינים הנבונים שלי רצו וחיבקו פסל זהוב ויקר למראה.

מכיוון שכך הישרנו פעמינו לתערוכה של מר וייוויי בתקווה שנצליח לעבור את הביקור בשלום ובלי להזדקק לתביעות נזיקין במיליונים. איך שנכנסנו לחלל התערוכה השומר הכי בקיא ומבוגר בחן אותנו בעיני נץ ונצמד אלינו עד שעזבנו את השטח. אני חושבת שמי שגרם לו לחשוד בנו הוא האחיין הגדול שכל סימון על הרצפה מפתה אותו לבדוק מה קורה אם עוברים אותו, וכל תחינה להתנהגות נאותה גורמת לו להתחרפן באופן סופי ומוחלט.

זה היה הרגע להודות לאיי וייוויי הרחמן שטרח והתקין תמונות מלגו. לגו!!! נשבעת לכן שזה לגו.

ואז אפילו הרשה לנו לגעת בגרעיני חמניות מפורצלן…

אחרי כל כך הרבה אמנות הילדים נשברו מבפנים והשתרעו על השטיח הסימבולי-אמנותי רב הרבדים שכפר שלם יצר במיוחד בשביל איי וייוויי… תוך כדי שהם מתלוננים מרה וטוענים שהם לא יכולים להמשיך יותר אפילו לרגע אחד קצר!

מזל שהתצוגה הבאה העירה אותם לחיים חדשים, וכשהעזתי לנזוף בהם קיבלתי בראש על כך שאני לא מבינה כלום באמנות!

זה היה הרגע שבו אני (והשומר הזקן) נשברנו סופית וגירשנו אותם מהמוזיאון של הגדולים לטובת אגף הילדים והנוער.

באגף ההוא פגשנו שתי ילדות-אמניות-מהממות שהציגו תערוכת-קייטנה מושלמת.

כולנו הסכמנו שהן האמניות הכי מרגשות שפגשנו היום.

עכשיו נשאר רק לשכנע את הבנים שאצבע משולשת זה לא בהכרח אמנות.

בהצלחה לי עם זה.

גלילה לראש העמוד