שתפי את הפוסט
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב email

אבל בישול הוא לא עניין רגיל. די אולי בהחלטיות כדי לקפוץ ממגדל גבוה, אבל כדי לבשל מרק בשר עם אטריות, לזה נחוץ יותר מאשר כוח רצון. כשהגברת קרנר, עייפה ממשימות היום, חוזרת הביתה, היא לא מוצאת אם בית קטנה ומחייכת, אלא ערימה סחוטה של אומללות, ופה שכבר משוך מעט הצידה בטרם יפרוץ מיד הבכי. “אל תכעסי עלי אמא’לה, אני חושבת ששכחתי לבשל”.

“אורה’לה, אבל הרי לא שוכחים איך לבשל!” אומרת אמה בפליאה. אבל אין זמן לפליאות. יש לייבש דמעות ילדה, לטעום את המרק, להשליך לתוכו את הבשר שבושל יתר על המידה, להוציא צלחות וסכו”ם מן הארון ועוד ועוד.

וכשהן יושבות סוף סוף מתחת למנורה העומדת בפינת האוכל שבחדר המגורים, אומרת האם בקול מנחם: “דווקא די טעים, לא?”

“כן?” חיוך מבויש מתגנב אל פניה של הילדה. “באמת?” האם מהנהנת ומחזירה לה חיוך מרגיע.

לי נושמת לרווחה. פתאום המרק ערב לחיכה יותר מכל מאכל אחר שאכלה אי פעם.

מתוך: אורה הכפולה, מאת אריך קסטנר. הוצאת אחיאסף בתרגום מיכאל דק

שתפי את הפוסט
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב email

באותו נושא

דילוג לתוכן