העננים עמדו מולם ללא ניע, בלי לשנות צורה, כאילו הם מחכים.
סנורקה הושיטה את כפתה בזהירות רבה ונגעה בשולי הענן הקרוב ביותר. "ממש כמו צמר גפן," אמרה מופתעת. האחרים התקרבו ומיששו גם הם.
"בדיוק כמו כרית קטנה," אמר סניף.
סנופקין דחף בזהירות את אחד העננים. הוא גלש קצת ושוב ונעצר.
"של מי הם?" שאל סניף. "איך הם הגיעו למרפסת?"
מומינטרול הניע את ראשו מצד לצד. "זה הדבר המשונה ביותר שראיתי מימי," אמר. "אולי כדאי שניכנס ונקרא לאמא."
"לא, לא," קראה סנורקה. "נחקור אותם בעצמנו." והיא משכה ענן אחד לאדמה והחליקה עליו בכפתה. "כמה שהוא רך!" אמרה סנורקה. וכהרף עין התיישבה על הענן והתנדנדה מעלה-מטה, מצחקקת.
משפחת המומינים, טובה ינסון. הוצאת כתר, בתרגום דנה כספי.