מי פה קראה את הספר "דיבס – הילד המחפש את זהותו"?
הספר המרתק מתאר מקרה אמיתי ילד עם לקויות התנהגות ולמידה קיצוניות. הפסיכולוגית שכתבה אותו מעניקה לילד טיפול במשחק ומתארת בפירוט את כל שלבי ההתקדמות שלו מילד מופרע ביותר לילד מחונן ומקסים.
אפשר להוציא מהספר מלא משמעויות מעמיקות אבל אני לקחתי איתי בעיקר את החרדה מהתנסות ולכלוך שאפיינה את הילד המסכן הזה בתחילת הספר. נראה שהפסיכולוגית מייחסת חשיבות רבה לכך שהוא לומד לגעת בחומרים, לחוות מרקמים ותחושות ובכלל – 'להתלכלך'.
בקיצור, הכנסתי לעצמי לראש שזו ממש חובה מוסרית לתת לילדים להתלכלך יפה יפה. אני חייבת להגיד שבמובן הזה אני מנהלת אמהות לתפארת: החל בילדים מלוכלכים, דרך שערות חתולים וכלה ברצפה מטונפת. אצלנו הכל הולך! מה שלפעמים מעורר את השאלה: האם מדובר פה באידיאולוגיה או בעצלנות לשמה? ועל השאלה הזו, במחילה, אני מעדיפה לא לענות היום.
במקום זה נצבע אורז! כך נקבל חומר משחק והתנסות שיחסית קל לנקות אותו, הוא עושה רעש נעים, הוא יפה, הוא לא רעיל, והוא סופר שווה וכייפי. וזה גם כל כך קל!
צריך:
- אורז (לא מבושל!)
- צבעי מאכל
- אלכוהול רפואי (לא נראה לי שזה משנה מה אחוז האלכוהול)
- שקיות פס-סגור או שקיות שקופות וחזקות אחרות שאפשר לקשור
הערה חשובה: אפשר להחליף את האלכוהול בחומץ לבן רגיל אבל אז יהיה לאורז ריח קצת מבאס, לפחות בהתחלה.
ועצה חשובה: ארגנו לפעוט שלכם שולחן התנסות, ממש כמו בגן, מקופסת אחסון שקופה שמונחת על שולחן קפה. כשנמאס- פשוט סוגרים את הקופסא!
קצת אורז בשקית (נגיד… כוס).
טיפת צבע מאכל
חצי כפית אלכוהול (או חומץ)
משקשקקקקקקקקים, זה שלב שהילדים מאד אוהבים.
כשכל האורז נצבע שופכים לצלחת פתוחה ומניחים לייבוש של כמה שעות.
חוזרים על התהליך שוב ושוב תוך התנסות בערבובי צבעים מלהיבים.
ועכשיו משחקים! מסדרים כמו קשת בענן, מערבבים, מכניסים למשחק כוסות, כלים, דחפורים. ילדים גדולים יכולים להדביק על דף צביעה ליצירת קישוט אורז. בקישור הזה שפע תמונות ורעיונות מפינטרסט.
