שתפי את הפוסט
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב email

היום נדבר על בו הבובה, החתולה הכי טובה בעולם.

כשמרימים אותה, היא נותנת נשיקה. כשנכנסים הביתה, היא שמה את הרגליים על הברך שלנו כדי שנרים אותה ונספר לה שנורא התגעגענו. אם פוגשים אותה ברחוב חייבים לשאת אותה על כפיים כמו תרנגולת עזובה עד לספה שבסלון.

לפני כמה זמן הבנו שתערובת הצבעים של בו נועדה להסוואה: רק כך היא יכולה להתחבא ממש-ממש טוב בכביסה הנקייה ואנחנו לעולם לא נגלה שהיא שם.

בו מינתה את עצמה לתפקיד שומרת השינה של המשפחה. אם מישהו חושב לקום היא מייד ניגשת אליו, מגרגרת, מזדחלת מתחת לשמיכה ומחממת לו את כפות הרגליים. בכל פעם שאחד הילדים מפשל ולא מתעורר בזמן הוא פשוט מרים את השמיכה ומוכיח לנו מי באמת אשם בזה שהוא לא הצליח לקום.

היללות של בו הן בעצם גרגור משולב ביללה וזה ממש חמוד.

בו סבורה שדלתות סגורות הן איום קיומי. היא פשוט עומדת מאחורי הדלת וזועקת מרה עד שהחוצפן שבפנים פותח את הדלת ומתנצל.

בו הכי מעדיפה אותי וטוענת שאני אמא ממש הכי טובה.

לבו יש זקן לבן. סליחה, בן שלי מתקן אותי. לבו יש חצי זקן לבן. החצי השני שלו ג’ינג’י.

בינתיים הצלנו את החיים של בו כבר 4 פעמים, ואנחנו ממשיכים לספור עד שנגיע ל-9 נשמות.

סיפור האימוץ של בו (נובמבר 2013)

ביום חמישי האחרון הבן הגדול חזר הביתה עם חתלתולה קטנטנה, יללנית ומכוערת. הוא טוען שהיא נדבקה אליו ועקבה אחריו. נגיד. אחרי שאסרתי עליו בשום אופן להכניס אותה לתוך הבית הילדים פשוט עברו לגור במדרגות. זה לקח בערך שעה עד שהיא הבינה שהאקשן האמיתי מתרחש מאחורי הדלת ופשוט נכנסה בנחת לתוך הסלון.

אז נכון, היא לא יפיפיה (או כמו שאמרה אורחת מזדמנת: מכל החתלתולים בעיר זה מה שבן שלך הביא הביתה?).

ונכון, היא קצת נודניקית.

ונכון, ממש לא היינו צריכים עוד חתול.

ונכון שאבא התרגז.

אבל לפעמים דווקא ההחלטות הכי גרועות משנות את החיים שלכם לטובה. בו היא ההוכחה.

חלום בלהות

הבת המתוקה שלי מתעוררת באמצע הלילה בבכי נורא.

מה קרה אהובה?
בו הלכה לאיבוד! היא ברחה מהבית!
לא, אל תדאגי… אנחנו תקועים איתה לפחות עשרים שנה קדימה.

4296-max-מקס

התאונה האיומה של בו

ביום שישי חורפי אחד בו ברחה אל הלילה הקר.

חלפו להם כמה ימים, והבובה לא שבה. ידענו שאסור לה לצאת! תמיד כשאנחנו פוגשים אותה ברחוב אנחנו מסבירים לה ברצינות: “בו, את יודעת שאת טיפשה מדי לצאת”… ועל כך היא עונה בזה שהיא שמה לנו רגליים על הברך כדי שנרים אותה ונישא אותה אחר כבוד הביתה.

עבר יום, עברו יומיים. בעלי שקל לבטל נסיעת עסקים חשובה אבל הבנו שזה לא בדיוק שפוי. פרסמנו מודעה בפייסבוק, הסתובבנו בכל השכונה, הדבקנו פתקים, התקשרנו לגברת הנחמדה שמאכילה חתולים ברחוב ו… כלום.

אחרי שבוע הילדה יוצאת בצרחות מהחדר. מה קרה?

על השטיח בחדר שלה ישבה בו (שנכנסה מהחלון בכוחות על-חתוליים) ונראתה כמו החיזיון הכי גרוע בסרט האימה הכי דוחה.

התקשרתי לשכנה הרופאה:

“בואי מהר, בו חזרה ואני מפחדת להסתכל עליה!”

השכנה הייתה עסוקה והיה ערב חג אז התקשרתי למוקד החירום. ירושלמים, שווה להכיר – המרפאה של בני ספיר מעמידה תורן.

“החתולה שלי פצועה נורא! אני חושבת שיצאה לה העין!”

“יצאה או לא יצאה? זה משמעותי.”

לא יודעת! אני מפחדת להסתכל!”

הווטרינרית המקסימה, הצעירה והמוכשרת להפליא פגשה אותנו במרפאה.

“את יכולה להאיר לי על העין עם הפנס?”

“לא! אני מפחדת!”

פונה לבן הגדול –

“אתה יכול להאיר לי על העין עם הפנס?”

הבן הגדול (מאיר עם הפנס ומסתכל על התקרה בכל כוחו).

אחרי בדיקה וטיפול מהירים ומשופעים ביעילות נשית לקחנו הביתה חתולה חולה ופצועה להחריד אבל עם סיכויי החלמה סבירים.

שלושה ימים ניקיתי אותה עם מגבות חמות עד שהריח עבר.

שבוע לפחות היא לא אכלה והיה צריך להאכיל אותה בכוח (איכס).

שבועות רבים עד שהעין חזרה להיראות (כמעט) בסדר.

ועד היום, כל יום, אנחנו מחזיקים את בו ואומרים לה: “איזה כיף שאת חיה! איזה כיף!!“.

ואז היא מבקשת לצאת ואנחנו כזה – “ממש. נכון. את תצאי עוד פעם כשהגיהנום יקפא!”

והיא… “אבל יש לי 9 נשמות!”

ואנחנו: “שתקי. את טיפשה מדי לצאת“.

שתפי את הפוסט
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב email

באותו נושא

נלה

אופסי, יש לנו עוד חתולה. באמת שאין לזה כבר שום הצדקה הגיונית… חוץ מזה שהיא כל כך יפה!

קרא עוד »
דילוג לתוכן