בו האהובה

היום נדבר על בו הבובה, החתולה הכי טובה בעולם.

כשמרימים אותה, היא נותנת נשיקה. כשנכנסים הביתה, היא שמה את הרגליים על הברך שלנו כדי שנרים אותה ונספר לה שנורא התגעגענו. אם פוגשים אותה ברחוב חייבים לשאת אותה על כפיים כמו תרנגולת עזובה עד לספה שבסלון.

לפני כמה זמן הבנו שתערובת הצבעים של בו נועדה להסוואה: רק כך היא יכולה להתחבא ממש-ממש טוב בכביסה הנקייה ואנחנו לעולם לא נגלה שהיא שם.

בו מינתה את עצמה לתפקיד שומרת השינה של המשפחה. אם מישהו חושב לקום היא מייד ניגשת אליו, מגרגרת, מזדחלת מתחת לשמיכה ומחממת לו את כפות הרגליים. בכל פעם שאחד הילדים מפשל ולא מתעורר בזמן הוא פשוט מרים את השמיכה ומוכיח לנו מי באמת אשם בזה שהוא לא הצליח לקום.

היללות של בו הן בעצם גרגור משולב ביללה וזה ממש חמוד.

בו סבורה שדלתות סגורות הן איום קיומי. היא פשוט עומדת מאחורי הדלת וזועקת מרה עד שהחוצפן שבפנים פותח את הדלת ומתנצל.

בו הכי מעדיפה אותי וטוענת שאני אמא ממש הכי טובה.

לבו יש זקן לבן. סליחה, בן שלי מתקן אותי. לבו יש חצי זקן לבן. החצי השני שלו ג'ינג'י.

בינתיים הצלנו את החיים של בו כבר 4 פעמים, ואנחנו ממשיכים לספור עד שנגיע ל-9 נשמות.

סיפור האימוץ של בו (נובמבר 2013)

ביום חמישי האחרון הבן הגדול חזר הביתה עם חתלתולה קטנטנה, יללנית ומכוערת. הוא טוען שהיא נדבקה אליו ועקבה אחריו. נגיד. אחרי שאסרתי עליו בשום אופן להכניס אותה לתוך הבית הילדים פשוט עברו לגור במדרגות. זה לקח בערך שעה עד שהיא הבינה שהאקשן האמיתי מתרחש מאחורי הדלת ופשוט נכנסה בנחת לתוך הסלון.

אז נכון, היא לא יפיפיה (או כמו שאמרה אורחת מזדמנת: מכל החתלתולים בעיר זה מה שבן שלך הביא הביתה?).

ונכון, היא קצת נודניקית.

ונכון, ממש לא היינו צריכים עוד חתול.

ונכון שאבא התרגז.

אבל לפעמים דווקא ההחלטות הכי גרועות משנות את החיים שלכם לטובה. בו היא ההוכחה.

חלום בלהות

הבת המתוקה שלי מתעוררת באמצע הלילה בבכי נורא.

מה קרה אהובה?
בו הלכה לאיבוד! היא ברחה מהבית!
לא, אל תדאגי… אנחנו תקועים איתה לפחות עשרים שנה קדימה.

התאונה האיומה של בו

ביום שישי חורפי אחד בו ברחה אל הלילה הקר.

חלפו להם כמה ימים, והבובה לא שבה. ידענו שאסור לה לצאת! תמיד כשאנחנו פוגשים אותה ברחוב אנחנו מסבירים לה ברצינות: "בו, את יודעת שאת טיפשה מדי לצאת"… ועל כך היא עונה בזה שהיא שמה לנו רגליים על הברך כדי שנרים אותה ונישא אותה אחר כבוד הביתה.

עבר יום, עברו יומיים. בעלי שקל לבטל נסיעת עסקים חשובה אבל הבנו שזה לא בדיוק שפוי. פרסמנו מודעה בפייסבוק, הסתובבנו בכל השכונה, הדבקנו פתקים, התקשרנו לגברת הנחמדה שמאכילה חתולים ברחוב ו… כלום.

אחרי שבוע הילדה יוצאת בצרחות מהחדר. מה קרה?

על השטיח בחדר שלה ישבה בו (שנכנסה מהחלון בכוחות על-חתוליים) ונראתה כמו החיזיון הכי גרוע בסרט האימה הכי דוחה.

התקשרתי לשכנה הרופאה:

"בואי מהר, בו חזרה ואני מפחדת להסתכל עליה!"

השכנה הייתה עסוקה והיה ערב חג אז התקשרתי למוקד החירום. ירושלמים, שווה להכיר – המרפאה של בני ספיר מעמידה תורן.

"החתולה שלי פצועה נורא! אני חושבת שיצאה לה העין!"

"יצאה או לא יצאה? זה משמעותי."

לא יודעת! אני מפחדת להסתכל!"

הווטרינרית המקסימה, הצעירה והמוכשרת להפליא פגשה אותנו במרפאה.

"את יכולה להאיר לי על העין עם הפנס?"

"לא! אני מפחדת!"

פונה לבן הגדול –