שתפי את הפוסט
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב email

בוקר אחד את קמה.

הבן הגדול כבר גדול באמת. עברו הימים שהסברתי לו דברים, הוא כולו כזה: “לא משנה, אמא. זה מסובך מדי”.

הבן האמצעי גדול למדי. הגוף שלו גבוה אבל לפחות הלב עדיין קצת תינוקי.

והקטנה? היא נולדה כבת-עשרה. כששואלים אותה “גם את תהיי כזו קשה?” היא משיבה בקרירות: “יותר”.

אז אצלנו זה כבר לא שלום כיתה א’.

יותר כמו… שלום לכם, הורים מעצבנים.

 

אז נשארנו רק אני ואת בו.

3245-boo-cat-בו-חתולה

מתה עלייך.

תגידי א-מא!

לא מיאו… אמא!

לא משנה.

בואי נלך למיטה.

אני אנמנם ואת תשכבי לי על כפות הרגליים ותהיי בקבוק חם מגרגר.

ותשארי קטנה, את שומעת?!!

אל תגדלי בכלל.

שתפי את הפוסט
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב email

באותו נושא

נלה

אופסי, יש לנו עוד חתולה. באמת שאין לזה כבר שום הצדקה הגיונית… חוץ מזה שהיא כל כך יפה!

קרא עוד »
דילוג לתוכן