בוקר אחד את קמה.
הבן הגדול כבר גדול באמת. עברו הימים שהסברתי לו דברים, הוא כולו כזה: "לא משנה, אמא. זה מסובך מדי בשבילך".
הבן האמצעי גדול למדי. הגוף שלו גבוה אבל לפחות הלב עדיין קצת תינוקי.
והקטנה? היא נולדה כבת-עשרה. כששואלים אותה "גם את תהיי כזו קשה?" היא משיבה בקרירות: "יותר".
אז אצלנו זה כבר לא שלום כיתה א'.
יותר כמו… שלום לכם, הורים מעצבנים.
אז נשארנו רק אני ואת בו.
מתה עלייך.
תגידי א-מא!
לא מיאו… אמא!
לא משנה.
בואי נלך למיטה.
אני אנמנם ואת תשכבי לי על כפות הרגליים ותהיי בקבוק חם מגרגר.
ותשארי קטנה, את שומעת?!!
אל תגדלי בכלל.
