לפעמים אני מתנהגת בחוסר תבונה קיצוני. כך היה כשראיתי אמא חתולה ליד החצר של השכנים והצעתי לילדים שיתנו לה קצת אוכל. שלחתי שני ילדים מחייכים ועליזים, חזרו שני ילדים בוכים ודואגים. "אמא… אמא! יש שם רק גור קטן בלי אמא בכלל!"
ואבא: "אני לא רוצה לשמוע על זה! אל תדברו על זה בכלל! אמא שלו תחזור!!! אני לא מוכן לשמוע על זה!!!"
אחרי כמה שעות שבהן הילדים בוכים מלמעלה והחתלתול בוכה מלמטה (הערמומי הקטן הבין מיד לאן נעלמו הילדים הנחמדים)… התחלתי לעשות טלפונים לכל מי שאני מכירה. ונחשו מה?תנחשו מה? מצאתי לחתלתול בית ממש מעולה ונפלא אצל משפחה נחמדה ומקסימה. הייתה רק בעיה אחת קטנה – הם היו בחופשה וביקשו שנשמור עליו עד סוף השבוע.
להכניס חתלתול לבית עם ילדים 'רק לכמה ימים' זו טעות גדולה מאד. כי אחרי כמה ימים לחתלתול כבר יש שם (מקס) ועשינו לו אמבטיה עם שמפו מיוחד, וקנינו לו פורמולה מאד יקרה, ולקחנו אותו לווטרינר שייתן לנו טיפול נגד תולעים.
מפה לשם הבן האמצעי שולח לי את הוואצאפ העצבני להלן (שימו לב איך אני עומדת מולו בגבורה ולא מתקפלת בכלל):
אבל אחרי שאמצנו את מקס בניגוד לכל היגיון – הוא התחיל להיעלם לפרקי זמן ממושכים.
השכנה שמאכילה את החתולים (שאנחנו לא קוראים לה המשוגעת של החתולים, כי בסך הכל היא בתחרות רצינית עם המשפחה שלנו), טוענת שהיא ראתה אותו נכנס לבית של השכנות הרוסיות, שגם הן מאכילות חתולים.
ניגשנו לבקר: "מכירות חתול חמוד, אפור-לבן, קולר כחול?"
"בטח, ברור, סריוז'ה!"
"תתקשרו כשהוא יבוא?"
יומיים אחר כך שיחת טלפון: "סריוז'ה פה! כל כך מתוק… יש לו קולר חדש!"
סליחה?!… קולר חדש?
המשפחה התכנסה למפגש חירום שבסופו החלפנו את הקולר החדש שעל צווארו של מקס שלנו, והוספנו תגית ברורה: "מקס!" ומספר טלפון.
יומיים אחר כך: "שלום, שמי מרים. אני שכנה והחתול שלכם גר אצלי כבר שבועות".
סליחה, מקס?! שלושה בתים? בעולם שבו יש המוני חתולים בלי בתים בכלל?
מפה לשם עברה בערך שנה והתברר שמקס מעדיף את מרים לאין ערוך על כל בעליו האחרים. כשהיא עברה למושב היא פשוט לקחה אותו איתה.
ואנחנו נותרנו מאחור עם לב שבור.
