אמא תמיד יודעת לזהות

מומינטרול המבולבל שם את ידיו על ראשו ולפת זוג אוזניים אדירות ומקומטות. "אבל אני מומינטרול!" קרא בייאוש. "אתם לא מאמינים לי?"

"למומינטרול יש זנב קטן כזה, ושלך נראה כמו מברשת לניקוי ארובות," אמר סנורק.

כן, זה נכון! מומינטרול מישש מאחור בכפות רועדות.

"העיניים שלך נראות כמו צלחות," אמר סניף. "והעיניים של מומינטרול קטנות ונחמדות!"

"בדיוק כך," אישר סנופקין.

"אתה מתחזה!" קבע המיולין.

"אף אחד לא מאמין לי?" קרא מומינטרול. "תסתכלי טוב-טוב, אמא, בטוח שאת מזהה את המומין-ילד שלך!"

מומינאמא הביטה בו היטב. היא התבוננה לתוך עיני הצלחת המבוהלות שלו שעה ארוכה ולבסוף אמרה בשקט:

"נכון, אתה מומינטרול".

ובאותו רגע החל להשתנות. עיניו ואוזניו וזנבו התכווצו, וחוטמו ובטנו גדלו. והנה עמד מולם מומינטרול, בריא ושלם בכל הדרו.

"בוא ואחבק אותך," אמרה מומינאמא. " אתה רואה, תמיד אזהה את המומין-ילד הקטן שלי."

משפחת המומינים, טובה ינסון. הוצאת כתר, בתרגום דנה כספי