שתפי את הפוסט
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב email

שמאמצים חתול צריך לקחת בחשבון שיהיה לו אופי משלו. ואופי זה אופי, אין מה לעשות.

למשל, למילקי יש אופי של חתול זבל. לא משנה כמה אוכל טוב הוא מקבל, הוא בכל זאת מרגיש מחויב לפתוח את הפח ולחפש בו עצמות. אם תשאירו עגבנייה על השיש, הוא יטעם אותה, ליתר בטחון. ולמרות שהוא כבר שמן כמו בלון לבן הוא חי בתחושת קיפוח מתמדת ומסרב לקבל את ההתעקשות שלנו למנוע ממנו אכילת שאריות רקובות.

במילים אחרות…

הוא דפוק בשכל.

הוא אוכל בבולמוס ומקיא.

הוא עושה פיפי באסלה (מה?!)

אם עוברים לידו הוא נלחץ וצורח.

אם מנסים ללטף אותו הוא מתעוות.

השיער נושר לו מהעורף בלי שום סיבה וטעם.

הוא אוכל כל דבר שלא סגור בתוך קופסא.

הוא ישן אך ורק על הכביסה הנקייה.

הוא נוהג לפנק אותנו במבחר חיות מתות שהוא מביא מבחוץ.

הוא קופץ על סבתא באמצע הלילה ומקצר את חייה.

ואם הדלת פתוחה הוא בורח באמוק, רק כדי לחזור אחרי עשר דקות כשכולו תלונות ומענות: למה הכרחנו אותו לצאת כשקר ולא נעים?

מאי 2010

להיות תושבים חוזרים זה לא דבר קטן ופשוט.

שנה לתוך החיים בישראל היחיד במשפחה שממש התאקלם היה מנגו: חתול ניו-יורקי שמן שגילה עולם שלם של חרקים, רחובות, עצים ואויבים מרים.

בכל הכאוס הזה בהחלט לא היה לנו מקום בלב לעוד חתול… אבל אז טיילנו בשוק וראינו עכבר קטן ועצוב שחבורת חיילים מנסה להשקות בחלב בארומה. מבט מהיר שכנע אותי שמדובר בגור בן יומו, חבל הטבור עדיין על הבטן ועוד דקה החיילים הנמרצים הורגים אותו מרוב כוונות טובות.

הבן הקטן אמר: "זה בכלל עכבר" (האמת, עד היום אני לא משוכנעת שהוא טעה).

אבא הפציר בטלפון: "בבקשה, בבקשה אל תעשו את הטעות הזו!".

אבל אני הייתי כזה: "זו השנה שלנו! השנה נעשה מכל הלימונים לימונדה ונפיץ סביבנו אור וטוב לב".

כמובן, מילקי הבהיר לי די מהר ששכר מצווה הוא עונש. ראו שאלה להלן.

שאלה

האם זה סביר להרגיש שחתול חושב שאת משוגעת?

והאם יכול להיות שהוא צודק?

בגלל שהוא מעפן ותמיד ישן על הכביסה הנקייה ועושה צרות, אני צורחת עליו. הרבה. אל תישן בכיור! צא ממייבש הכביסה! עזוב את הבצל הזה! וכך נוצר מצב שהחתול סתם ישן לו בנחת, לא עושה שום דבר ואני נכנסת לחדר… ואז הוא פוקח עיניים ומסתכל עלי בדאגה נוראית. זה די ברור מה הוא חושב:

עכשיו היא תשתגע? היא תתחיל לצרוח שוב בלי שום סיבה הגיונית?

זה  לא נעים לי. זה מעורר רגשי אשמה. וגם ספק: אולי הוא עלה כאן על משהו? הוא נראה כזה שקול והגיוני כשהוא יושב לו שם ומסתכל עלי.

אז לפני פרידה, קבלו עצה: אם אתן רואות חתול עזוב בן יומו ונתקפות יצר אימהי שאינו בר כיבוש – תחשבו טוב. מה האמא חתולה קלטה כאן שהיא עזבה אותו? אולי הוא חתול-שטן שיגרום לך להרגיש רע עם עצמך כל החיים?

סתם, סתם… אני מתה על חתולים. הצילו את חתולי הרחוב! אבל נסו לאתר חתול עם גישה חיובית. ואוהדת. כי חתול ביקורתי בפירוש פוגע בביטחון העצמי.

לפחות יש גם את מנגו. חתול אציל נפש שמקבל אותי כמו שאני.

שתפי את הפוסט
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב email

באותו נושא

דילוג לתוכן