ישראלים חולמים על רילוקיישן. אולי זה בגלל שלחיים בארץ הזו יש מימד מחניק מעט, ואולי זו פשוט ההרפתקנות הישראלית הרגילה. מכיוון שעשינו רילוקיישן למישיגן (שנתיים), ומשם למנהטן (7 שנים), ומשם בחזרה לישראל (החיים עצמם) – תרשו לי לפרוש בפניכם כמה נקודות למחשבה.
1 – תקציב למעבר
נתחיל מזה שאני הכי מסכנה: כשאנחנו עברנו גוגל עוד היה תינוק קטן בראש של סרגיי ולארי. זה אומר שלא רק שלא ידענו כלום – גם לא היה לנו איך לברר. כך גילינו באיחור מצער שזה לא אמיתי שבאמריקה אפשר לרהט דירה ב-500 דולר, ושביטוח רפואי בסיסי לא כלול בתלוש.
במילים אחרות: תפתחו אקסל ותעשו שיעורי בית! כל פער במידע יעלה לכם אלפים רבים של דולרים. אל תוותרו למעסיק רק בגלל שנורא בא לכם לנסוע, ואל תשכחו להוסיף עשר אחוז אקסטרה להפתעות הרעות שבוא יבואו.
2 – לארוז בית
גם מעבר דירה רגיל זה קשה, אבל כשעוזבים בית לנצח (או לשנים ארוכות) – האתגרים מורכבים יותר. יש דברים שתרצו למכור, למסור, לאחסן. יש המון בלגן מסביב שמכניס אתכם למתח ופוגע ביעילות. ויש דדליין סופי, מוחלט, קטלני: מחר אתם עומדים להיות בקצה השני של העולם.
אני יודעת שזה עולה הון, אבל אני נאלצת להודות – המעבר המוצלח היחיד מבחינת האריזות היה כשלקחנו חברה מקצועית ומכולה.
3 – חפשו את הישראלים
לפני שנסענו הייתי כזה – "אני רוצה לחוות את אמריקה, אני לא אתחבא בגטו של ישראלים". אבל, כמובן, אחרי חודש במישיגן הקפואה פשוט התנפלתי על ישראלית אקראית בסופרמרקט ונפלתי על צווארה. כי גטו של ישראלים זה טוב! נסו לאתר את הקהילה מראש ברשת, וחפשו חבורה נחמדה שתקבל אתכם ברצון. אני באופן אישי פגשתי כמה דוקטורנטיות מגעילות ביותר שלא רצו להזמין אותי לפליידייטס רק מפאת החשד שאני לא משכילה ומחונכת דיי.
4 – קשה מאד להגר
כן, אני יודעת. רילוקיישן זה לא בדיוק הגירה – אבל התושבים המקומיים לא ממש טורחים לעשות את האבחנה. אם אתם מגיעים לעיר גדולה או למקום עם אוכלוסיה יהודית חזקה – כנראה שיתייחסו אליכם סבבה. אבל אנחנו התחלנו בעיירה במערב התיכון של אמריקה, והם לא בדיוק מתים על זרים. ברור – אמריקאים הם תמיד מנומסים, אבל הם בטח לא רצו להיות חברים שלנו.
מהגרים גם נתקלים בהרבה דעות קדומות שנובעות מפער התרבות, השפה – אפילו המראה. כך קרה שבביקור הראשון עם הילד במרפאה אמריקאית לקחו לו דם לבדיקת איידס ועופרת. אף אחד אפילו לא טרח להסביר לי או לשאול אותי: מבחינתם ישראל זו מדינת עולם שלישי ואני מהגרת נחשלת.
5 – מזג האוויר
לא מזמן קראתי טור ובו הטענה שהקשר בין המילים 'אקלים' ו'להתאקלם' אינו מקרי. אנחנו מרגישים בטוחים ושייכים באקלים שאנחנו רגילים אליו. וקור קיצוני (40 מעלות מתחת לאפס, נגיד?) – זה משהו שאנחנו בהחלט לא רגילים אליו. למשל: ידעתם שבמזג אוויר כזה יש אזעקות בטלוויזיה? שצריך לכסות את תקעי החשמל כי נושבת מהם רוח קפואה? שרק אם הטמפרטורה תרד מתחת למינוס 10 יוותרו לילדים על המשחק בחצר?
אולי ביעד שלכם אין מזג אוויר קיצוני עד כדי כך, אבל אם כן – זה אישיו אמיתי שצריך להיערך אליו. עבורנו זה היה הקושי הכי גדול.
6 – הביתה
זה היה רק רילוקיישן. התגעגעתם לארץ בטירוף. אבל עכשיו כשחזרתם… הכל פשוט נורא ואיום!
כשהילדים התייאשו והחתול שקע בדיכאון – לא הופתענו. אבל אנחנו? אנחנו ישראלים! מצד שני, הרי עזבנו את הארץ כזוג צעיר וחזרנו כמשפחה. התגעגענו לגור ליד האחים וההורים אבל אחרי שבועיים נזכרנו שהם נורא מעצבנים. יחסית לאמריקאים היינו תמיד דוגרי ואסרטיביים, אבל בישראל היינו חנונים מנומסים שכולם עוקפים אותם בתור. איבדנו את הילד בהום סנטר… אם השהות שלכם בחוץ הייתה ארוכה – כנראה שתחוו פער תרבות והלם הגירה למרות שישראל זה הבית.
7 – הילדים יסבלו
אולי יהיה לכם מזל. אבל בגדול – סביר שהילדים יסבלו: חלקם, כולם. אולי בהלוך, אולי בחזור.
כשחזרנו בן החמש שלנו לא דיבר עברית. ההתמודדות שלו הייתה פשוטה: אחרי כמה ימים הוא הסביר שהוא לא מבין יותר אנגלית ומדבר רק עברית. ואז הוא פשוט שתק חצי שנה. וזה עוד כלום מול בן העשר שהצטרף לכיתה מלוכדת ומגובשת: מאנגלית מושלמת לעברית גרועה. ממשמעת אמריקאית נוקשה לבלגן של כיתה ישראלית. ממשחקי סופט בול לכיתה של אלופי כדורגל. המסקנה הברורה הייתה שאנחנו ההורים הכי גרועים בעולם, שהרסנו לו את החיים ושישראל זה איכסה. לקח שנים עד שהוא הסתגל.
8 – הירקות בארץ יותר טובים
כשחזרנו לארץ בעלי התעקש לעשות קניות בסופר. ואני הייתי כזה… מה! יש פה את השוק הכי שווה ואתה מביא לי עגבניות קמחיות ומלפפונים מימיים משדות הפרא של שופרסל דיל?! כי אתם פשוט לא מבינים כמה הירקות באמריקה מגעילים, ועד כמה הם יקרים!
9 – בתי הספר בארץ פחות טובים
אחד הדברים שמאד קשה לקבל הוא הפער בין מערכת החינוך בארץ לבין מערכת החינוך ב… כל מדינה מערבית נורמלית.
בגן של הילדים? מבוגר אחד על כל 3 ילדים בגיל שנתיים, מבוגר על 6 ילדים בגיל ארבע (אמנם הגן עולה המון, אבל גם בארץ זה לא חינם). בבית הספר הכיתות הן בגודל של 21 תלמידים לכל היותר, ולמורים יש זמן לפרויקטים מגניבים והיכרות מעמיקה עם כל ילד. ואני מדברת על מנהטן! על מערכת החינוך הציבורית במנהטן. מערכת החינוך באמריקה מאד בעייתית, אבל אפשר להשקיע בחיפוש ו/או לגור במקום טוב כדי להתקמבן על בית ספר מדהים בחינם.
10 – אנטישמיות זה דבר אמיתי
אפילו בניו יורק היהודית והליברלית יש אנטישמיות. בכיתה א' ילד בשם זק הצהיר שהוא לא ישאיל לבן שלי את המחק כי "אתה יהודי, ואני גרמני, והגרמנים ניצחו את היהודים במלחמה גדולה שהייתה פעם". אחרי שהסברתי לילד שהגרמנים בכלל לא ניצחו במלחמה ("אז היהודים ניצחו?" … "לא משנה!"), בדקנו את רשימת השמות. ואכן שמו המלא של הילד הנאצי היה זכרי פון משהו. זה נגמר בשיחה מאד לא נעימה עם אמא של זק, שנשבעה שדווקא יש לה הרבה חברים יהודים.
