התקפי זעם…

או. מיי. גוד.

אני אזכור עד אחרון ימי (ועד אחרונת השערות הלבנות שעל ראשי) את הפעם הראשונה שבה הבן הגדול שלי (עד לאותו רגע תינוק מתוק ונוח) נשכב על הרצפה בקניון בצרחות ייאוש מבעיתות. ולא נדבר על הבן האמצעי שנטה להכחיל ולדמם מהאף כאמצעי עזר ויזואלי. ברור שגם הקטנה מתפרקת תוך כדי שהיא מסבירה לי (שהלא היא אישה, ובתור שכזו היא מאד ורבלית) שבבית הזה היא המפקדת והיא תחליט.

אז קודם כל: התקפי זעם הם חלק מההתפתחות של הילד בגילאי שנה עד שלוש, טבעיים ושכיחים ממש כמו בכי של תינוק. אי אפשר למנוע אותם, זה לא אומר שיש לך ילד רע או שאת אמא גרועה. יש ילדים שחוטפים יותר התקפים ויש כאלה שפחות – זה עניין של מזל ולא של חינוך או הצבת גבולות.

אחרי שאמרנו את זה, בואי נודה שהתגובה שלך בהחלט משפיעה על ההתפתחות ומשך הטנטרום, ואולי אפילו על הישנותו.

שאלת הגיל

אם הילד שלך בין גילאי שנה ושלוש הטנטרומים נובעים מהפער בין היכולות שלו לרצונות שלו. כנראה שהוא לא מנסה לתמרן אותך, ולכן כדאי לבחור להתמודד עם הטנטרום בדרכים מכילות. ההתקפים מתרחשים במצבי תסכול: כשהילד לא מצליח לבצע מטלה, לא מקבל משהו שהוא רוצה, נתקל בדרישה שהוא לא רוצה למלא ואפילו סתם כשחסרות לו מילים להביע את רצונותיו. אל תתפתי לפתור את הקונפליקט עבורו (לוותר על הדרישה או על האיסור) – כך רק תלמדי אותו שטנטרום זה דבר משתלם.

אם הילד עבר את גיל שלוש סביר להניח שהוא פשוט למד שהטנטרום הוא דרך מעולה לכופף אתכם. זה הזמן, ממש עכשיו, להתמודד עם התקפי הזעם בתקיפות: לשלוח אותו לטיים אאוט, לא לוותר, לא לתגמל. במקום לקבוע פרק זמן לטיים אאוט, אפשר להציע לילד לצאת כשהוא מספיק רגוע: זה פתרון מעצים שמחזיר את השליטה לידיו. כלל אצבע מוצלח: דקה של טיים אאוט כנגד כל שנת חיים של הילד.

הכלה

הפתרון הנכון (והקשה לביצוע) לילדים מתחת לגיל שלוש וחצי. הרעיון הוא לתת לילדה לעבור את ההתקף בלי לעשות את כל התרגילים ההוריים הפתטיים והרגילים.

אסור לכם:

  • להתחנן
  • לאיים
  • לצרוח
  • להסביר ולהצטדק
  • לצחוק עליה
  • לאפשר לה להרביץ לעצמה, לאחרים, לחפצים
  • להציע מתנות ו/או ממתקים (כי מה היא תלמד מזה? שכדאי לנסות שוב מחר)
  • לוותר על הדרישה שהתניעה את הטנטרום (שוב – זה גמול חיובי)
  • לרחם על הילדה האומללה והמקופחת ולהתפלש בעפר רגליה
  • לזרוק  אותה לשירותים ולנעול את הדלת
  • לזרוק אותה לחדר שלה ולהחזיק את הדלת
  • להעמיד פנים שאתם לא רואים אותה

כדאי לכם:

  • להשלים עם זה שהילדה תפסה בעלות על (לפחות) רבע שעה קדימה
  • לעבור לפינה שקטה ובטוחה
  • לתת תוקף לרגשות שלה ("אני רואה שמאד קשה לך ואת מאד כועסת")
  • להישאר קרוב
  • לא להחזיק בכוח, לתת מרחב לכעס
  • אל תהיו קהל

אבל איך אפשר לא להיות קהל אם אתם ממש שם, ליד הפעוטה הצורחת?

התשובה היא הכלה. זה דבר שממש קשה לעשות, ופחות או יותר בלתי אפשרי לעשות את זה מחוץ לבית כשיש עוד אנשים סביבכם. אבל אם זכיתם לחטוף את הטנטרום כשאתם רגועים ובפרטיות ביתכם אתם יכולים לגייס את הבודהה שבפנים, לבחור נקודה סגורה ובטוחה ולשבת לידה עד שהסערה תעבור.

בסרטון הויראלי הזה יש אבא שעושה את זה בצורה מושלמת. הוא אפילו לא טורח לדבר:

מעבר לסבלנות האגדית של האב שבסרטון אפשר לנסות פתרונות מכילים אבל אקטיביים יותר כמו:

  • להסיח את דעתה
  • לשים מוזיקה
  • ספירה מונוטונית
  • חיבוק חזק-חזק
  • פלסטלינה
  • נשימות עמוקות
  • לדבר בקול שקט מאד
  • ליצור קשר עין
  • להצחיק אותה
  • להציע מים או אוכל – יכול להיות שההתקף נובע מרעב או צמא

התקף זעם מחוץ לבית

טוב, בואי נדבר על רגע האמת: את ברחוב והפעוט התחרפן. כל האנשים מסביב מסתכלים בעניין לראות מי האמא המתעללת, ויש גם כאלה שיטרחו לחלוק איתך עצות ותובנות.

מה עושים עכשיו?

  • אל תתעצבני (או לפחות תעמידי פנים שאת רגועה).
  • אל תשכחי: את חכמה יותר ומנוסה יותר. החזירי לעצמך את תחושת השליטה.
  • נסי לעודד את הילד לדבר ולהסביר מה קורה כדי שתוכלו להגיע לפתרון.
  • הציעי לו בחירה שתאפשר לו לרדת מהעץ.
  • דברי בהחלטיות.
  • היי עקבית.
  • אם ההתקף נמשך חפשי פינה שקטה ותני לגל לעבור.

via GIPHY

אחרי ההתקף

  • זכרי לקיים שיחה, לעבד את הסיטואציה ולבקש שזה לא יקרה שוב.
  • נסי לחזור לפעילות הקודמת כדי שהילד לא ילמד שטנטרומים הם דרך טובה להמנע מסיטואציות לא רצויות.
  • ילדים אחרי טנטרום הם נסערים ועייפים, זה זמן טוב לתת להם הרבה אהבה ולהבהיר להם שהכל בסדר גם אחרי שהם התנהגו בצורה לא רצויה.

מניעה

נכון, טנטרומים והתקפי זעם הם בלתי נמנעים. אבל אפשר בהחלט לקצץ את הכמות בהתנהגות נכונה וחכמה (עד כמה שתצליחי, מן הסתם):

  • אל תתגמלי התקפי זעם
  • ילדים צמאים, עייפים או רעבים נוטים לחטוף טנטרומים
  • הקפידי על שעות השינה והארוחות
  • נסי לקיים שגרה מסודרת וצפויה ככל האפשר
  • זהי טריגרים והימנעי מהם
  • זהי את גבולות היכולת של הילד והימנעי מהם
  • למדי את הילד לדבר על הרגשות שלו
  • הסביר לילד מה עומד לקרות כדי לצמצם מתחים
  • השאירי מרווחי זמן כדי להגיע ליעד בנחת ובמצב רוח טוב
  • הקפידי לתת לילד הרבה תשומת לב חיובית, לתגמל ולשבח התנהגות טובה
  • נסי להרחיק חפצים אסורים ומפתים מטווח הראייה של הילד
  • עודדי עצמאות ורכישת כישורים כדי להפחית את רגעי התסכול
  • נסי להיענות לבקשות סבירות ולהפחית חיכוכים
  • התאימי דרישות וציפיות לגיל וליכולת של הילד

כניעה ללא תנאי

אף מומחה לא מזכיר את זה אבל אמהות יודעות: לפעמים הטנטרום קרה פשוט בגלל שהצבנו דרישה לא הגיונית או שהתרגזנו סתם. לפעמים מותר לך להפעיל היגיון פשוט ולרדת מהעץ.

אתה יודע מה? אתה צודק. השתכנעתי! ולא בגלל שאתה צורח אלא בגלל שאני טעיתי. סליחה ובוא נתחיל מהתחלה.

via GIPHY

עזרה מקצועית

אם את מאד מתרגזת ולא מצליחה להתמודד עם ההתקפים חשוב לפנות לעזרה. כמו כן, התייעצי עם רופא הילדים במצבים הבאים:

  • אם ההתקפים רק מחמירים ומתגברים אחרי גיל שלוש וחצי.
  • אם הילד פוגע בעצמו או באחרים.
  • אם הילד עוצר את הנשימה ומתעלף.

ותכיני בקבוק צבע לשיער.

כי הולכות להיות לך הרבה שערות לבנות עד שכל פעוטותייך יהפכו לילדי יסודי חביבים ורגועים.


מקורות:

https://www.mayoclinic.org

https://raisingchildren.net.au

https://www.parents.com/

https://kidshealth.org

שתפי את הפוסט

באותו נושא

דילוג לתוכן